השופט מ' חשין:
היה זה ביום 17.9.01, ערב ראש השנה תשס"ב, שאחותו של המערער, בעלה ובתם של השניים הסבו אל שולחן החג. עוד השלושה בסעודת החג והמערער התפרץ אל הבית ודלי מלא בנזין בידו. עד שהיה סיפק בידי מי לנוע, שפך המערער את תכולת הדלי אל-עבר שולחן החג, על הנוכחים בחדר ועל נרות החג. הבנזין ואדי הבנזין ניצתו מיידית, האש אחזה באחות, בבעלה ובבתם, והשלושה עלו באש והשיבו נשמתם לבוראם בייסורים. המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פה-אחד, בשלוש עבירות של רצח, ועונשו נגזר - ברוב דעות - לשלושה מאסרי עולם במצטבר. הערעור שלפנינו ערעור הוא על גזר-הדין, והשאלה הנשאלת היא אם ראוי היה לגזור על המערער מאסרי עולם במצטבר דווקא (כדעת הרוב - סגנית הנשיא השופטת שרה סירוטה והשופט אברהם טל) ושלא בחופף (כדעת המיעוט - השופט ד"ר עמירם בנימיני).
עיקרי העובדות שלעניין
2. המערער, יליד שנת 1953, הוא - היה - אחיה של שושנה גינצלר ז"ל (שושנה), שהיתה כבת 52 ביום מותה. שושנה היתה נשואה לאהרון גינצלר ז"ל (אהרון), שהיה כבן 53 ביום מותו. הזוג התגורר במושב בארותיים ועימם בתם, אורית גינצלר ז"ל (אורית), שהיתה כבת 20 ביום מותה.
3. במהלך החודשים שקדמו לאירוע הטראגי התגורר המערער בגפו, ולאחר שהתפטר ממקום עבודתו היה מובטל מעבודה. המערער התקשה למצוא מקום עבודה חלופי ועקב כך היה שרוי, לדבריו, בדיכאון. הוא ניתק את קשריו החברתיים, הסתגר בביתו, נמנע מאכילה, ולדבריו רצה "פשוט להיעלם". המערער ביקש לאשפז עצמו אולם אחותו, שושנה, סירבה לטענתו לעזור לו בכך.
למערער היו טרוניות קשות באשר ליחסה של אחותו אליו - לטענתו, היא לא הייתה לו לעזר כפי שציפה - וכך החל צובר ומטפח בקירבו רגשות כעס וזעם כלפיה. המערער ציפה, למשל, כי אחותו תאסוף אותו לביתה, אך זו, לדבריו, סירבה לעשות כן ותחת זאת הציעה לו לקחת תרופות.
מאמציה של שושנה לעזור לאחיה לא הועילו. שושנה נהגה להתקשר למערער בתקופת הסתגרותו, ואף הגיעה לביתו. כן הזמינה את המערער לסעודות בביתה ודאגה לו למאכל. פעם אחת, לאחר שניסתה להשיגו בטלפון במשך ימים מספר אך לא נענתה, הגיעה שושנה לביתו של המערער. כאשר לא פתח המערער את הדלת, פרצה שושנה אל הדירה ומצאה אותו יושב וצופה בטלוויזיה. אלא שכל אלה לא היקהו ולו במיקצת את תחושת הזעם של המערער כלפי אחותו. "מלחמה", כך תיאר המערער את יחסיו עם שושנה.
4. השתלשלות האירועים אשר הובילה לרצח הנורא החלה שעה ששושנה הזמינה את המערער לסעודת החג של ערב ראש השנה. המערער כעס על-כך שהודעה על ההזמנה נמסרה לו אך במשיבון. הוא ציפה כי יבואו לביתו להזמין אותו אישית, ולדעתו ההזמנה אף לא נעשתה "בלב שלם". הוא לא טרח כלל להשיב להזמנה.
5. המערער הסתגר בביתו והחל מתכנן את מעשהו הנורא. בחקירתו הודה כי תיכנן להגיע לבית אחותו בשעה בה יסבו בני-המשפחה אל שולחן החג. המערער ידע כי גיסו, אהרון, הולך להתפלל בבית הכנסת לפני סעודת החג, ותיכנן להגיע לאחר שאהרון יחזור מהתפילה (בשעה 20:00 לערך). כך יצא המערער מביתו ברמת-גן כשעה וחצי לפני המועד המשוער של סעודת החג, ובריכבו שני מיכלי בנזין של ארבעה ליטר כל אחד. כן הצטייד המערער בדלי. על-פי התיכנון אמור היה המערער להריק את הדלק שבמיכלים אל תוך הדלי, לשפוך את כל תכולת הדלי בהינף אחד על בני המשפחה, וכך לגרום להצתה מהירה ומיידית ו"לעשות נזק גדול יותר".
6. המערער נסע עד לבית אחותו בבארותיים, נסיעה אשר ארכה בשל הפקקים כשעתיים תמימות. כאשר הגיע לבית אחותו התגנב המערער במכוניתו אל מאחורי הבית "בשקט שאנשים לא יראו שאני מגיע", והחנה את המכונית מאחורי הבית. לאחר-מכן הוציא המערער מהרכב את שני מיכלי הדלק והריק את תכולתם אל תוך הדלי שנטל עימו.
7. המערער קרב אל דלת הכניסה של הבית והדלי בידו, פתח את הדלת מבלי להקיש עליה, פסע מדלת הכניסה אל חדר האוכל, ושפך את הדלק אל-עבר המסובים לשולחן החג. לא נתברר אם השליך המערער את הדלק על כל אחד מן הקורבנות בנפרד או אם השליך את הדלק אל-עבר מרכז השולחן ונתזיו פגעו בקורבנות. בין כך ובין אחרת, נרות החג ספחו את אדי הדלק, נתהוותה בערה גדולה, ושלושת המנוחים עלו באש. המערער הסביר כי צפה תוצאה זו ואף סמך על כך שיהיו נרות בחדר אשר יגרמו לבערה מיידית. בדברים שנשא בטיעוניו לעונש הוסיף המערער וציין, כי עבד בעבר בחומרים דליקים וידע כיצד מגיבים אלה לאש.
8. מייד לאחר המעשה נמלט המערער מן הבית, בהותירו את אחותו שושנה, את בעלה אהרון ואת בתם אורית בוערים כלפידים. אהרון רץ כשהוא בוער, התמוטט ומת בפתח הבית. שושנה ואורית נמלטו אל-מחוץ לבית כשהן בוערות כאבוקות חיות, ושכנים שנזעקו למקום גילגלו אותן על האדמה בניסיון לכבות את האש שאחזה בגופן.
9. מותו של אהרון נקבע במקום ואילו שושנה ואורית הובהלו לבית החולים במצב אנוש. שושנה נפטרה מן הכוויות שלושה ימים לאחר האירוע, ואילו אורית נפטרה מן הכוויות לאחר חמישה ימים.
10. כאמור, נמלט המערער מן המקום לאחר שהצית את אחותו ומשפחתה, ולמרות ששמע את הפיצוץ וראה את הלהבות לא עלה בדעתו הצורך להזעיק עזרה. הוא נמלט מן המקום בריצה ואף לא לקח את ריכבו עימו. לאחר בריחתו התחבא המערער בשדות שבאיזור, ונסע בטרמפ לכיוון בית-ליד. לאחר מכן עבר לאיזור רמת-גן ובני-ברק ושם הסתתר עד שהסגיר עצמו למשטרה לאחר שישה ימים. על קור רוחו של המערער ניתן ללמוד מן העובדה, כי בהימלטו ממקום האירוע סירב לעלות על מונית שכן המחיר שנדרש ממנו היה גבוה מדי לטעמו.
11. בחקירתו נשאל המערער האם מצטער הוא על מותם של המנוחים. תשובתו היתה כי מצר הוא על מות גיסו ובת אחותו, אך סירב להשיב על השאלה האם נתקף הוא בנוחם על מות אחותו. המערער חזר על דברים אלה אף בפני ד"ר אלטמרק, הפסיכיאטר שבדק אותו, וזה ציין בחוות דעתו כי גם אותה חרטה מוגבלת שהביע המערער היתה שטחית ונעדרת תוכן רגשי.
12. המערער הורשע בבית-משפט קמא - פה אחד - בביצוע שלושה מעשי רצח, עבירה כהגדרתה בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ("הגורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה"). בית-משפט קמא, מפי השופט בנימיני, דן בהכרעת הדין בהרחבה בשאלה האם יש להרשיע את המערער במעשה רצח אחד או בשלושה מעשי רצח, ולסוף קבע כי "אף שמן ההיבט העובדתי היתה התנהגותו של הנאשם רצף התנהגותי אחד, שהביא למותם של שלושה אנשים - הרי שעל פי ההלכות ... ניתן להרשיעו בשלושה מעשי רצח, בהתאם לכוונה הפלילית שליוותה את מעשיו, ותוך התחשבות בשיקול של מהות האינטרס הנפגע של קורבן העבירה."
בית-משפט קמא הוסיף וקבע, כי -
מסקנה שונה, תביא לידי תוצאה שקשה להשלים עימה, לפיה אדם המניח מטען חבלה במקום הומה אדם, או מתנגש במכוון עם מטוס נוסעים אל תוך גורד שחקים, במטרה לגרום למותם של מאות ואלפי אזרחים, יורשע בעבירה אחת של רצח, ויהיה צפוי לעונש אחד של מאסר עולם, רק משום שמעשהו מהווה רצף התנהגותי אחד. קשה להאמין שלכך התכוון המחוקק במילים "אותו מעשה" בסעיף 186 לחסד"פ. (ההדגשה במקור - מ' ח')
13. כל-כך - להכרעת-הדין. ואילו באשר לגזר הדין נחלקו שופטי בית-משפט קמא בשאלה האם יש להטיל על המערער שלושה מאסרי עולם בחופף או במצטבר. סגנית הנשיא השופטת סירוטה ועימה השופט טל סברו כי יש להטיל על המערער שלושה מאסרי עולם במצטבר: כביטוי לערך של קדושת החיים; לעובדה כי שלושה אנשים נרצחו כתוצאה ממעשי המערער; ולרצון להרתיע - לעתיד לבוא - מפני עשיית מעשים כמעשי המערער. ואילו השופט בנימיני סבר, בדעת מיעוט, כי יש להטיל על המערער שלושה מאסרי עולם חופפים: בשל מצבו הנפשי הקשה; בשל העובדה כי מעשיו לא בוצעו בכוונה תחילה אלא במצב נפשי של אדישות מוחלטת ותוך כדי ביצוע עבירה אחרת; וכן בשל העובדה כי מעשי הרצח בוצעו ברצף אחד, להבדילם ממקרים שבהם נאשם אדם ברצח של אנשים אחדים בזה-אחר-זה בנסיבות שבהן יכול היה להפסיק ממעשיו בכל שלב ושלב של הרצף. לכל אלה, כך סבר שופט המיעוט, יש להוסיף את גילו של המערער - המערער הוא בן 50 - ואת העובדה כי מאסר עולם מבחינתו כמעט זהה למאסר לכל החיים.